17 לספטמבר 2009, הכנה

מה הקשר בין מצוות גשמיות למצוות רוחניות?

• יש לקהל בלבול גדול מה זה תורה ומצוות
• היינו פעם בעולם רוחני, בקבוצת אברהם, והיה ברור לנו איזו צורת מחשבה ורצון צריכה להיות לאדם, כי לכולם היה גלוי הבורא, ומתוך זה בצורה טבעית היה מקיים פעולות השפעה. גם בגוף הגשמי, גם בנפש. מתוך ההרגשה הזו עשה את הכל.
• כל הפעולות היו בהשפעה, גם הגשמיות.
• זו היה הכוונה הטבעית, כל החיים היו קיום מצוות = פעולות עם כוונה להשפיע.
• ביום כיפור אסורה אכילה, שתייה, נעילת הסנדל, סיכה. תעשה את זה על מנת להשפיע - זו מצווה. תעשה את זה בע"מ לקבל - עבירה.
• כל הדצח"מ נכללים בקומת האדם.
• אז, גילוי הבורא חייב כל אדם לעבוד בע"מ להשפיע.
• כשהכח הזה הסתלק מאיתנו - נפלנו למצב שנקרא גלות.
• גלות - שאני מרגיש גלות - שהאור המקיף מאיר עלי ואני מרגיש עד כמה אני פחות, אני קובע שאני נמצא בגלות. ואז לעומת מה שאני מרגיש שהסתלק - שמאיר לי מרחוק - ואני מרגיש שאני נמצא תחת שליטת הרצון להשפיע, זה ברור לי שאני נמצא בגלות
• דרגה יותר גרועה - שאני לא מרגיש שאני נמצא בגלות, שהיה מישהו בכלל פעם. ואז אני בהמה, ואין עלי דין וחשבון. עד שמעורר אותו הרוח ממרום, עד שמתחיל לקבל איזשהו יחס, התעוררות. וצריך להתחיל לעורר את עצמו ולחפש.
• אנשים שנמצאים בניתוק, נשארת להם אפשרות לקיים כל מיני פעולות גופניות, שמנותקות מאותו המצווה, מההרגשה שלו, מהיכולת שלו להבין מה זה. שנעשים מתוך הרגל, גרסא דינקותא, חינוך. אין שם כוונה להחזיר את שליטת הבורא, בכוח, נגד הרצון האגואיסטי שלי. אני רוצה שהוא יקבע לי כל הפעולות שלי, במוח ובלב. לא מלמדים למטרה כזו. ואז הפעולות הן פעולות יבשות.
• "מצוות אנשים מלומדם" - שמלמדים אותן בני אדם, ולכן הפעולות האלה הן בגדר תרבות, חינוך, הרגל. וזה נקרא דת.
• עד שמתעורר באדם רצון, להחזיר את שליטת הבורא בו. לפי זה אנחנו מודדים את האדם.
• לכן, הקבלה מתחילה מנקודה שנקראת "לא לשמה". שאדם מתחיל להבין שנמצא בשליטת האגו שלו. וזה לא רצוי. לכן נקרא "לא לשמה". וצריכים להגיע לשליטה אחרת.
• בין שתי השליטות בעולם - הכוונה לקבל והכוונה להשפיע - האדם תמיד יכול לבחור. וזו דרכינו.
• העבודה שלנו היא רק סחשיבות - מי ישלוט. כוח ההשפעה - שנקרא הבורא, או כח הקבלה - שנקרא נברא.
• שני הכוחות הללו הם מלמעלה, ואדם צריך להרגיש עצמו שתמיד נמצא בבחירה ביניהם, באמצע, ויש לו כל רגע ורגע אפשרות לבחור מי ישלוט בו.
• זה נקרא שליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה. אדם צריך להרגיש עצמו תמיד חצי חייב וחצי זכאי. ויכול תמיד להכריע שכוח ההשפעה יהיה השולט.
• וכאן הכל תלוי ברגישות שלו, בתשומת הלב שלו. בכמה שהוא נמצא במצב ערני לזה.
• אדם שבודק את עצמו, מבקר את עצמו, רואה שלא מסוגל להיות כל הזמן להיות עירני להבחנה הזו. ומבין שמשהו צריך לשלוט עליו שיהיה עירני לדבר הזה. וזה אפשר רק מקבוצה.
• זה נקרא גילוי הבורא לנברא.
• מי שמקיים כל מיני סימנים שנקראים "מצוות אנשים מלומדם" - נישוק הציצית, הסכך למשל. שחושב שבזה יגרום שהבורא יתלבש בו. עושה את זה כי יעבוד וירוויח. וזה נקרא שדעת בעה"בתים הפוכה מדעת תורה.

האם נכון לומר שמצוות מעשיות הן אמצעי ולא מטרה?

• מצוות מעשיות נקראות אצלינו - כל הפעולות שיכולות להביא אותי למאור המחזיר למוטב.
• זה אפשר רק כשלומדים ספר קבלה אמיתי, ששם מחפש כוח שישלוט עליו.
• האור המקיף ששולט עליו בזמן הלימוד בספר קבלה בלבד, מאיר רק במידה שאדם נמצא בדרישה לגילוי הבורא, שיתגלה וישלוט בי.

איך אני בטוח שאני רוצה שישלוט בי השפעה ואהבה?

• לזה ניתנה לי חברה

איך אדם לא יברח בזמן הלימוד?

• לזה ניתנה קבוצה

איך אדם ירצה לאחוז בזה?

• בזה שיקבל חשיבות למדריך, שילמד אותו איך לקרוא את הספר - שבזה יראה איזו מטרה צריך להשיג.

מה שלושת המרכיבים שצריך כדי להגיע לזה?

• מורה, קבוצה ועקביות.

האם כשאנו הולכים לביה"כ בחגים ומתפללים בכוונה אנחנו מביאים את המאור המחזיר למוטב?

• רב"ש הסביר כאן - בזה שאדם עושה מצוות כאלו, קורא את הטקסט, פותח ספר, לומד איך להתנהג - זה הכל נקרא מנהגים, ולא מצוות
• מצוות - פעולות ע"מ להשפיע נחת רוח לבורא.
• אם לאדם יש את הכוונה הזו - זה נקרא מצווה. לא משנה איזו פעולה הוא עושה.
• אם עושה פעולות, ומצטער שרוצה לעשות אותם לעצמו, ורוצה לעשות אותם בע"מ להשפיע, אז נמצא בין זה לבין זה.
• כשאנחנו עוברים את ההתפתחות ההסטורית - אנחנו חייבים לעבור תקופה שבה אנחנו לגמרי מנותקים מהדרישה לכוח ההשפעה.
• כי השבירה, הירידה, צריכה להיות כזו עמוקה - שלגמרי לא נרגיש שאפילו היינו פע בכוח ההשפעה ששלט בנו. צריך להגיע עד כדי כך נמוך.
• היינו בכזה ניתוק מרוחניות, מאז חורבן הבית, עד זמן האר"י.
• ואז המקובלים עצמם חייבו אותו לעשות כל מיני פעולות. בגלל לא היו לנו רשימות שדרשו רוחניות בכלל. היו לנו רשימות מדרגת החי.
• כשנגמרה תקופת הגלות, בזמן האר"י - אנחנו צריכים כבר לחזור לדרישה לגילוי הבורא.
• לכן, אדם שפועל היום - צריך לשאול את עצממו - האם מתעורר בו רצון לחיים רוחניים, או לא.
• אם עדיין נמצא ברצונות של גלות, ואין לו שום דרישה או שאלה לזה, או שמדכא אותה, שיעזוב אותנו. אין כפייה ברוחניות.
• אבל אם מרגיש שכן יש לי דרישה לזה, אז הוא חייב להשקיע עצמו בהשגה רוחנית. בגילוי כוח ההשפעה והאהבה.

יש מקובלים שלא מקיימים מצוות גשמיות?

• אני בטוח שישנם כאלה אנשים.
• אין קשר בין קיום המצוות בידיים וברגליים, לקיום המצוות ברצון.
• אנחנו יכולים לקיים מצוות בגוף ובפה ללא שום כוונה, ויכולים לעשות פעולות ברצון שלנו שבנוי מתרי"ג רצונות ללא שום הפעלת הגוף.
• כותב לנו בעה"ס בהקדמת ספר הזוהר, במאמר "תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין" - שמצוות התורה נחלקות לשניים -עיטין ופקודין
• עיטין - הכנה שיהיה לו כוונה בע"מ להשפיע - עיצות איך לרכוש את המסך
  
• פקודין - שעובד איתן בע"מ להשפיע - שמקבל פיקדון של האור הזה כדי לעבוד בע"מ להשפיע.

מה ההבדל בין מצוות שמישהו מלמד אותי, למצוות התורה?

• מצוות שדוד או אבא מלמד אותי, או שמלמד אותי הבורא.
• אנחנו לא פוסלים את הביצוע הגשמי הזה, אבל זה לא מתקן את הנשמה ומביא אותנו למטרת הבריאה, ומביאות נחת רוח לבורא - שזו צריכה להיות מטרת הקיום.

האם המקובלים ידעו שהמצוות האלה שקבעו, יגרמו לבלבול והתרחקות?

• גם בלבול זה תיקון.
• הקליפה שומרת על הפרי
• אין דבר כזה נגד הבורא, אין משהו שאנחנו צריכים להרוס. רק ללמוד איך להשתמש בזה.
• תראה מה שהנביאים כתבו לימות המשיח - הביאו לנו כוחות הטבע, חיובי ושלילי.
  
• קליפה מקרבת אדם לקדושה.

אני לא ברוחניות, אז כדאי או לא כדאי לקיים מצוות גשמיות?

• שכל איש יעשה מה שברצונו לעשות.
• אנחנו לא נכנסים לעסק הפרטי של אף אחד.
• אנחנו מלמדים איך להגיע לגילוי הבורא.
• אם רוצה לבצע מנהגים בעולם הזה, בזה אתה לא פועל ברצונות שלך לרוחניות.
• כל העולם צריך להגיע לתיקון האגו הכללי, וישראל רק צריכים להראות לעולם דוגמא.
• האם אנחנו צריכים ללמד את אומות העולם איך לשחוט בהמה או לשמור שבת? על זה לא קיבלנו שום ציווי. רק להראות איך מתקנים את הרצון הפנימי.
• כל אחד נשאר בצורה החופשית שלו, איך שמרגיש שנוח לו - אם זה מתחבר לו עם העבודה הפנימית שלו.
• בעה"ס כותב שאפילו בתהליך של גמה"ת - כל אחד צריך להישאר בדתו. שאלו סתם פעולות חיצוניות ותרבותיות. עטיפה חיצונית לבית, למשפחה, ולא מפריעות לאדם להגיע לאהבת הזולת.

חומר לימוד

• רב"ש מוקלט
  
• לוח קיצורים