מהי רוחניות?: שיעור הבוקר

שיעור הבוקר - 6.9.09

הכנה

אני יכול להצטער בצער חברי, אבל אני מצטער בצערו ולא בצערי, ולכן יש גבול כמה זה נוגע לליבי. אבל זה עדיין הצער שלו ולא שלי. ולכן ש בזה גבול. זה עובד בכל המישורים, בכל המדרגות. גם בחיות. יש גבול עד מתי שהם מגינים על הילדים שלהם. אם רואים שלא יכולים יותר, אז בורחים, ואז הגורים נשארים למאכל. ברוחניות זה לא כמו גשמיות. במדרגה רוחנית שנמצאת הנשמה, האור העליון מחזיק אותה באמונה למעלה מהדעת, אפילו שזה לא שלה - אין הבדל. תכונת הבורא היא שולטת. וברגע שלא שולטת, הוא נופל. הטבע שלנו לא משתנה. עד כמה שאנחנו יכולים לקנות את טבע הרצון להשפיע, ככה אנחנו נשארים ברוחניות. אנחנו תלויים באור העליון בצורה מוחלטת. זה ההבדל בין ג"ר דבינה לז"ת דבינה. להתכלל ממישהו זה לזמן מה. משא"כ להיות בצרת עצמו זה נקרא שאני לא יכול לצאת ממנה, זה בעמקות הטבע שלי וזה קובע את המצב. או"א לא צריכים חכמה כי הם בחכמה. יש להם חכמה ולכן יכולים להיות בחסדים על פני החכמה. למרות החכמה. אם החכמה נעלמת - כבר לא יכולים להיות ג"ר דבינה - חייבים להיהפך לז"ת דבינה. ז"ת דבינה נמצאת בחסרון כפול - אין לה חכמה , חסר לה ג"ר, שלמות, ואין לה חסרון לחכמה, אלה רק להשפעה - וזה מה שמשתוקקת לקבל מהנשמות למטה. ואז סובלת נורא - שהפרה רוצה להניק והעגל לא רוצה לינוק. כמו אמא - שתלויה בבעלה וגם תלויה בילדים. אבל בגלל התלות ההדדית הזו היא במרכז - האישה זה הבית.
כל הצורות שאנו קונים זה על פני הרצל"ק. ורק בגמ"ת אנחנו מגיעים להרמוניה הכללית.

חלק א' - בעה"ס עמ' 712 אגרת כ"ג.

מכאן אפשר להבין עד כמה שחשוב לנו להיות שקועים בטקסטים של המקובלים, ובאבחנות והגדרות שהם מעבירים לנו מהמע' הרוחנית. כמה שאנחנו נמשכים לזה, אותו קשר פועל עלינו ומביא לנו את ההתקרבות.
אנחנו נמצאים בשדה משיכה לדוגמה, כגוף. כמה שאנחנו משתוקקים, בהתאם לזה השדה פועל עלנו. החוקים הם אותם החוקים.
כל הזמן כמה שאפשר, לדמיין עצמי בשדה כוח הבורא, ההשפעה. וכמה שאפשר להמשך לזה, להיות דומה לזה, להרגיש את זה. זה מועיל לאדם להתפתח.
ודאי שזה לא צריך להיות בצורה דמיונית, שהאדם מדמיין עצמו בדברים שלא לפי הכללים. בזה יכול להיות נזק. להעביר דרך עצמו טקסטים של המקובלים, גם אם לא מבין. ובזה יכול למנוע נזק או דמיונות.
בחוץ אתה צריך לשקוע בטקסט ולחשוב הרבה, כאן זה לא כך. זה דבקות ברוחניות שקובעת.
עד כמה שאנחנו נמצאים בקריאה ושמיעה של הדברים האמיתיים ההם, אנחנו מתחילים לקבל כמו ילד קטן מהגדולים אותו השכל והרגש מה שיש להם. ודאי שזה פועל בצורה חיצונית. לאט לאט זה משפיע על הכלים שלנו ועושה אותנו רגישים מבפנים שאנחנו מתחילים לקבל התפעלות רגשית, פנימית, מה הם אומרים. וההבחנות האלו, הן מתחילות להיות באדם, איך יכול לזהות? כשמתחיל לקבל אותם פנימה. שכאשר מקבל את כל המושגים במציאות - הכל מתחיל לזהות כאבחנות הפנימיות שלו, שהכל בתוך עצמו כנטיות, תכונות וכו'.
יש לו תגובה מבפנים - "זה אצלי, זה אצלי, זה אצלי" מורגש אצלו כצביטה קטנה, שהיתר הכלי, ואז מתחיל להיות קשור בצורה פנימית עם החומר.
כמו בתינוק, כשאומרים לו משהו הם לא מבינים. מזהים לפי העיניים שלך או משהו. רק אח"כ מתחיל לייחס עצמו לפי המלים ולא לפי הטונים. ואח"כ מגיב בהתאם למה ששומע. וכך זה גם אצלינו.
תורה, קבלה, מדרש, תלמוד - האדם בדר"כ מזהה את השפות האלו כאחד. לא מבדיל ככ. יכול להיות שקורא "אש", מצד שני "גבורה", או "לוי". על כל שלב ושלב מקבל אותה תגובה.
בשלב הבא מתהפכים אצלו כל המלים שקורה, לדמויות פנימיות.
אם לומדים תורה בצורה חיצונית, אז ודאי שמחוסר השתוקקות לפנימיות, לא מגיעים להבנת התורה.
הכל תלוי בעבודה הפנימית של האדם, מלכות כלפי ט"ס. כל הספירות האלו צריכות להתקבל במ'. ולכן כל ספירת העומר היא במ'.
צריכים לברך - שלפני שאדם נכנס לפעולה, מאתר את עצמו קיים באיזה רגע, זה צריך להתחיל מברכה.
בעיה - אם הכל אני מתחיל מהברכה, מאיפה יהיה לי חסרון? הרי הכל בא אלי ממדרגה חדשה.
הרגשת האי0נעימות באה מהקליפה, אבל המצב עצמו בא מהבורא. ואז אני מתחיל להבדיל בין זה לזה, ואז אני לא קושר להרגשה. אני מ]פונה למקור שמביא לי את המצברים האלו, ומבקש ממנו תיקון - לא שההרגשה תתהפך למשהו נעים. היא עוזרת לי לחפש. הקליפה היא עזה כנגדו. בשמירה שלה שאני לא אברח למשהו אחר.
הקליפה שומרת על הפרי. אם אני מתייחס נכון לשניהם. אם אני מוחק אחד משניהם, אני פונה לדת או שיטות אחרות ואז עם מה אני אפנה לבורא?
מבקש כח לגדול בפנימיות ע"פ כל הקבלה. אני בונה מסך עם הגדילה שלי, ואז גדל הרצל"ק והקליפה שלידו.
לא להתפלל לרשעים שימותו, אלא שיחזרו בתשובה. מי שמוחק, מוחק בהתקדמות שלו.
זה ההבדל בין קבלה לבין עבודת ה'.
האורח חייב לברך, לא תלוי שמה בעה"ב בוצע לו. זה החיים שלי, זהו.
כמה שקיבל ממנו רק חלק קטן, ואפילו רע כולו - זה שייך לבעה"ב, אין עוד מלבדו.
אין אורח אם הוא לא מברך. לא נקרא אורח. רק אם מתחיל להתקשר נכון לבעה"ב. ואח,כ מגיעים להשתוות עם בעה"ב.
אתה בשמחה מהברכה? זה סימן.
אולי מתגלה לו שנמצא בגניבה?
לפי יכולת האדם להבדיל במה הוא נמצא, שזה נעשה חשוב לו, מתחיל להבדיל בדברים עדינים., אבחנות עדינות, ולפי זה יכול לתקן. תלוי בחשיבות.
עד גמה"ת אין צדיק בארץ אדר עשה טוב ולא יחטא. שמגלה שלא מסוגל לברך, אלא מקלל את הבורא.
אנחנו גדלים בנקודת הניתוק.
אם אדה"ר לא בכוונה עבר על אף החטא, שקביל בע"מ לקבל, למה זה נקרא חטא, שצריך תיקון ועבודה גדולה?
אם אנחנו מגיעים למצב שאנחנו בכל להב ונפש יכולים לקבל ממדרגה עליונה מה שיכוליה לתת לונו, זה נקרא שאנחנו בייחוד, בדקות.
לא יכול לחבר יחד את המדרגות עד או"א. כל המצבים האלו חייב אדם לעבור, לכל הנקודות בדרך יד מקום, כי זו אמשחה.
דרך הצדיקים - ברכה בהצלחה, וברכה בסוף. מתחיל לראות כל ההגדות והאבחנות כלי הקדם ייסורים.
כל עניין הברכה - אם אני מברך סימן שאני זבה מודע לזה שאני מקבל מלמעלה. אני מקבל את זה בעניינים עצמות - זה נקרא מלמעלה. שליטה טוטאלית עלי. ואז כתוצאה מזה, יד ברכה.
איך אני מזהה רוחניות בשביבי כל הזמן? העבודה שלי עם קבוצה.ובהתאם למאמצים שלי, תתגלה שלי הרוחניות.
אדם שקורא בפרים שלנו, לאט לאט מתרפא מכל הדמיונות. זה שאני אומר - שצריך להתחיל להרשיע, זה הרדה. אז אני עושה כל מיני פעולות, תרגילים, להרגיש.כמו שעולם שלנו, אני מקבל רגש מזה.
לא בא שום דבר חדש. רק ע"י מאמצים, כח רצון - רק ע"י זה אני מעורר את המערכת. מגלים מי כבר מוכן. אין כאן משהו שלא היה. אני צריך לעורר בי רגש אל מה שקיים.
אנחנו מאלפים,. מלמדים את הרצל"ק שלנו להיות יותר ויותר רגיש רגשי לאבחנות הקטנות, הצורה כמו שאתה מאלף כלב.
אם אנחנו רוצים לגלות יחד מערכת רוחנית, היא לא נמצאת בהרגשה שלי, לא יכול להעלות אליה את הרגישות. אני חייב שהוא יבנה בי חלקים להרגיש אותה.
למע' גשמית יש לי רצון גס, לא מפותח. ברוחניות לא, אין לי מלכתחילה נק' שבלב, היא הוכה מרוחניות, זה אחוריים דנפש דקדושה.
אני משתוקק לגלות רוחניות.

תע"ס - כרך ד', חלק י"ב, עמ' א' רמ"ה, הסת"פ ד'

ראש דא"א, הוא ראש לכל האצילות. יש לו פנימיות - עתיק, וחיצוניות כלפי התחתונים. התחתונים לא יכול להשתמש עם הרצל"ק שלהם. אלא רק שבערבוב לקו האמצעי. זיווג בחיך, שעל זה פועל פה דא"א. חיך - יסוד דחכמה.
אין גדלות בלי הקדם קטנות
ישסו"ת - החלק שמרגיש חסרונות, קטנות, גדלות, תפילה, בכי. ממנו מתגלה "ע"י זיווג חיך וגרון או דחסדים בהארת חכמה.
פומיהו - 2 פיות.
ג"ר דבינה וז"ת דבינה. שג"ר זה ח"ח, כל או"א בשלמות, אין חוסר בשום דבר. משא"כ ז"ת דבינה, נכלל מחסרונות התחתונים. כל התענוג של ז"ת דבינה - איך לקבל חסרון דתחתון, להעביר אותה למעלה ולהחזיר אותה. מגיעה לגדלות בגלל התחתונים.
יסודות דאו"א = פה דישסו"ת.
מזיווג דנשיקין, באים לזיווג שיסודות, ואז טיפה זו יורדת למטה לז"א.
ג"ר דאצילות - עתיק, א"א, או"א עד חזהו. (עד חזה דא"א) זה שלימות. מחזה דא"א ומטה מתחיל להיות חסרון. לא ממש חסר, אלא כך מסודר אצילות - שזה חוסר שלימות, כלפי התחתונים.
ישסו"ת זה אותו חסרון עיקרי.
כל הזיווגים של או"א וישסו"ת (דנשיקין ודיסודות) הם בתנאי שמקבלים נר"ן דצדיקים מזו"ן.
עד חזה דא"א זה בחינת א"ס. אין שם חסרונות, כל החסרונות הם למטה. אנחנו שייכים לנשמות השבורות, לכן אנחנו לומדים כל הזמן את החלק הזה. הכל שלפינו. מבחינת הספירות האלו, אין לו הבנה ורצון. במופלא ממך אך תחקור. שם כלים אחרים. כמו תינוק שיסתכל על איזה פעולה שעושים או"א באיזה מקום. לא מבין מה הצורך בזזה בכלל.
לכאורה הזיווג היותר עליון (פה דא"א - או"א דנשיקין) פחות בחשיבות מזיווג תחתון (יסודות דאו"א, פה דישסו"ת) - למה? כי לא דורש הארת חכמה. אין לזה כלים. זה כמו זיווג על יציאת דצ"ח. זה לא נברא - מחותה לבורא, ודורש להיות כבורא. בראשון יוצאים מלאכים = כוחות דבריאה.
זיווג דיסודות - זה על כלים דקבלה. על ז"ת דבינה. לכן זיווג דנשיקין נחשב לזיווג רוחני(כלים דהשפעה), ודיסודות - גופני(כלים דקבלה).
אין ז"ת דבינה פועלת משהו, ללא הקדם חסרון מלמטה. יש לרצון למלא את כל הכלים באור חכמה. לא יכול להפעיל אותם, כי הם לא מבקשים. וכמה שיבקשו ממנה, רק במידה הזו יכולה לעשות זווג. זה נקרא צער השכינה, שהנשמות לא דורשות ממנה תיקונים. לכן זיווג הגדול ביותר שיהיה בגמר התיקון יהיה על כל היסודות דאו"א, שזה נקרא פה דישסו"ת.
מה הקשר בין פה דא"א לפה דאו"א?

ההבדל זה הכלים שעליהם עושים זיווג. כל הזיווגים והלכים זה הכל אבחנות. כל החלפת השמות ונתינה לגובה הזיווג כל מיני הגדרות, זה לא משנה את מהות הפעולה. הפעולה האי אחת - עד כמה שהרצל"ק מודד עצמו מול האור של בעה"ב.
יש זיווג על חסדים - שאני נמצא על יד השולחו, ואני מסוגל לא לקבל כלום, ובזה אני מודה לבעה"ב. צמצום - שאני לא מרגיש. אני מבין תענוגים שנמצאים על השולחן, ומודה לבעה"ב שהביא אותם, ועושה זאת בשבילי, ואני עדיין לא מסוגל. אבל אני מצא בקשר, בונה עצמי איתו. זה זיווג דהכאה על אור דחסדים. אני ממלא את הכלים שלי למעלה מהגוף שלי. בזה אני רונה טבע שלו. בינה זה עצם חכמה. כאילו שמתפשט בי כל התענוג, אבל אני לא מקבל אותו. תתאר לעצמך שאתה מקבל את כל המאכלים פיזית. אני נמצא בביקורת עצמית, אני מרגיש ותם בכל הטעמים שאלו. מאיפה כל האבחנות באות? מזה שקודם עשית צמצום. הצמצום עוזר לך לשלוט ביחס שלך, כי אתה בביקורת. אתה הופך לחוקר בלתי תלותי כביכול. אתה מנהל את הרצונות שלך. אתה קובע איך תרגיש, תקבל אותם. ועז זה מתחיל לבנות את היחס שלו לבעה"ב.

אבל שלא יבלבל אותנו לגבי העולם הזה. זה מבלבל את האדם אם הוא עושה את זה בגשמיות. מסטה אותו מהדרך הנכונה. מביא לכל מיני צדקות וצומות.
כל הפעולות האלו מגיעות מהמאור במחזיר למוטב, ולא מאיתנו.
איך מאלפים את הרצל"ק ולא הורגים אותו?

אני לא עושה כלום, חוץ מהבקשה. זו טפשות הגדולה ביותר לחשוב שאני יכול לעשות משהו. זה ניתוק מפעולת הבורא.

לא יכול הל היות קפיצה למצב, אם לפני זה לא עוברים את השלבים בדרך לשם.
כל הפעולות האלו הם מג' קווין, שמזמינים אותם מלמטה.
כח הגובה - אותו קו שמאל של בינה, שמתעורר. אחרת ברמות התחתונות אי אפשר יהיה להבדיל מה להביא לתינוק, לזו"ן, לנשמות. צריך תמיד לגרות אותו.
גבורה = הגבלה.
בגשמיות יש לך שור או חמור. אתה מביא להם מכות, והם מתקדמים. ולדאוג שיהיו בריאים. האגו עובד או בתנאי שמפחד מרע, או שנמשך לשכר הטוב. בגשמיות עליהם אני שוטר שומר ומכה.
ברוחניות, אנחנו מקבלים מכות מלמעלה. רק השאלה היא המטרה. אם זה לטובת אותו אדם, או בעה"ב. אבל פעולות חיצוניות, אתה עושה את אותן הפעולות.
כל ההבדל בין האבחנות - שהחכם רואה את הנולד. שרואה בשביל מה זה.

כתבי בעה"ס עמ' 801, הקדמה לתע"ס, אות קמ"ב

אנחנו נמצאים במע' יחסים עם הכח העליון. ישנו אני, מע' וכוח עליון. המע' הזו, הפעולות שלה, ההפעלות שלה, המצבים שלה, כל מה שיש ביני לבין הכח העליון - זה הכל נקרא תורה. ובגלל שני נמצא בזה, זה הרגשה שלי, אז כל המע' הפנימית שלי, גם נקראת תורה. אנחנו לא יודעים מה זה עצמותו, רק מה שמתגלה כלפי הבריות, נקרא תורה. אפילו על הנקודה הפנימית שלי (יש מאין) לא מדברים.
מציאות, זה ככבר הרגשת הבורא. באיזו מידה? בהרגשת הקשר בינינו.
התורה זה כל מה שיש לי.
מה זה עש"נ וקיום המציאות?

זה הכל נכלל בתורה.
עולם - כלים חיצוניים
שנה - הכלים שמרגישים
נפש - מה שמגלה את זה
קיום המציאות - הכח הפנימי שסובב את זה.
תמיד אני תצריך כמה אבחנות שונות.
יש את זה גם בגשמיות וגם ברוחניות
כשאנחנו קוראים חומש, או בכתבי המקובלים, אנחנו ויכולים להבחין 4 אבחנות האלו - עש"נ.

זה אנחנו מקבלים כעובדה. אח"כ נראה איך לעבוד עם זה. שכל מה שמתגלה בעולם הזה, משתלשל דרך עולם האצילות, דרך כל העולמות בהכרח. ישנה החלטה בראש דאצילות, ומשם הכל בא אלינו בצורה מחוייבת. אין כאן שום דבר שלא נולד מעולם אצילות.
עולם - מה שמסתובב, מה שבא והולך, כולל הזמנים, השינויים. הכתובים בתורה. לא מה שאתה מרגיש בעוה"ז. קדושה - נבדלת מהעולם שלנו, בתכונת ההשפעה.
כל התמונה שמתעוררת בך בקריאת התורה, הוא רוצה שתחלק אותה לכאלו חלקים. לחיצוניות(עולם), לפנימיות(נפש), כל מה שקורה איתם, ביניהם, בשינויים ביניהם, בתהליך, בסיבה ומסובב ביניהם(שנה). הכח שמזיז אותם, כדי להחזיק אותם, מחיה אותם, לאיזה כיוון. לפי שאח"כ מתבצע בתהליך(שנה) על פנימיות(נפש) בחיצוניות(עולם). אבל הם כבר מתקיימים לפי אותם התבניות, המכונה שנקראת נפש ועולם, ושצעדים שהם עוברים נקראים כשנה, זמן, פעולות סיבה ומשובב.
מי קובע? עש"נ באים כמוגדרים כולם. אבל בלי קיום המציאות כלום לא יזוז. ותורה מספרת לנו כל התהליך הזה, איך שזה קורה. מהתחלה ועד הסוף.
זה רומן שאתה קורא - השינויים(שנה) שעוברים בין הפנימיות(נפש) והחיצוניות(עולם).
זה לא לפי איך שנוח לנו לחלק, אלא מגלים שככה זה מחולק.
מה רוצה להגיד? שגם אני נמצא בקיום המציאות ועש"נ? זה שאנחנו מנוהלים מלמעלה, זה ברור, ושאין לנו בחירה חופשית, והכל מוגדר מלמעלה. אבל יש הבדל. מה זה אדם? פעולה מהבורא. אם מהבורא לא הייתה פעולה, לא היה אדם. יש חפץ, ויש פעולה שאני עושה על החפץ. ברוחניות לא ככה, פעולה על משהו, זו המציאות עצמו. כל עוד הפעולה נמשכת, הוא קיים. כשהפעולה נפסקת, הוא כבר לא קיים.
אם אדם מתחיל להרגיש שהוא נמצא תחת 4 השלבים האלו, עש"נ.
זה הכל משתלשל מלמעלה אלינו, כדי שנוכל לגלות את המציאות העליונה, האמיתית, שאנחנו ונמצאים בה גם עכשיו.
במה? תתחיל לקרוא בספרים ששם זה מוסבר.
מה שאני עכשיו חושב ומרגיש ומחליט, יש עלי שוטר שמביא לי את הדברים האלו. תתחיל להתקשר עם השוטר, שכל מה שאתה מקבל, בעדו או נגדו, הוא הכל מביא לך. בזה אתה מתחיל איכשהו לאחוז במשהו.
מסך - מידת ההשתוות, מידת הגילוי.
אין ברוחניות אפשרות להבדיל. כי כשאתה מגלה, אתה מגלה בזיווג, באיחוד.
ההרגשה היא משותפת, היא באה כתוצאה משיתוף שלך עם משהו. אתה לא נקרא נברא עש שאתה לא מגלה את הבורא. אז איפה אני ואיפה הוא? יחד. אתה מגלה את זה במידת ההשתוות ביניכם.
איפה האני בזה? מידת האדם, זו מידת הדמיון שלך לבורא. אחרת אתה לא קיים.
מושגים האלו הם לא קשים, הם רגשיים. אפשר להבדיל בהם רק ברגש, ולא בשכל. כל אדם שנמצא בעולם שלנו יודע שככה מחלקים בכל גישה מדעית ורגשית. אנחנו עושים את זה בעולם שלנו ג"כ. יש רק בעיה אחת - איך אנחנו מתוך תפיסת המציאות שלנו, מתחילים לגלות את העולמות הרוחניים האלה, ולהתכלל מהם? על זה מדובר. ההתקרבות לשם, זה ע"י פעולות משותפות שבינינו. כך מסבירים לנו המקובלים. זה מאד קשור לקונגרס וחיבור עם חברים. להאמין שהמקובלים ידעו וכתבו לנו כך, ולבצע.
דורשים מאיתנו תגובה פשוטה מאד מלמטה. נאיבית. "רוצה אני". כמו תינוק. בלי פלפולים ובלבולים ובלי שקר ובלי כלום. ולכן החכמים והמפולפלים למיניהם, שיישארו בבית. בגלל זה הקונגרס בבואנו סיירס הצליח. בגלל זה זו הייתה עוצמה גדולה מאד.